<h1>סמ"ג עשין דרבנן סימן ב'</h1>
<h2>דף ג:</h2>
המצוה השנית מדברי סופרים היא מצות אבלות. מתוך דברי הלכות גדולות משמע שמצוה להתאבל מן התורה על הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה, וזה לשונם (דף מ"ב ג'—ד' ע"ש) מי שמת לו מת ביום טוב ראשון או בי"ט שני או בחולו של מועד או ביום ראשון של יום טוב האחרון אינו מונה שבעה עד אחר הרגל אבל שלשים מונה מיום שנקבר המת כדתנו רבנן במסכת מועד קטן (כ' א'), ואמרו בשם גאון שיום האחרון של יום טוב האחרון הואיל ומדברי סופרים הוא עולה למניין שבעה אע"פ שאינו נוהג בו אבילות כלל, אבל מת לו מת ביום טוב אחרון הואיל ועיקר אבלות יום ראשון הוא דכתיב (ויקרא י' י"ט) ואכלתי חטאת היום היום אסור ולמחר מותר וכתיב (עמוס ח' י') ואחריתה כיום מר, ומאחר שיום ראשון דאבל דאורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן אתי עשה ודאי דיחיד וחייל על עשה ספק דרבים עד כאן דבריהם. ויש להשיב כי משמע בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז ב' ותד"ה מצוה) דעשה דרבים דרבנן כגון לשמוע קדושה או ברכו דוחה עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו. ועוד כי לא מצינו אבילות מן התורה כלל אחר שנקבר המת כי אותו המקרא לעניין אנינות וקדשים וכבר בארנוהו בספר מצות לא תעשה (רס"ג). אף על פי שנאמר בתורה (בראשית נ' י') ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה (עי' מו"ק כ' א' תד"ה מה). ועוד תניא בפרק קמא דכתובות (ג' ב') אם מת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, אלמא שימי המשתה שהם מדברי סופרים דוחין אפילו יום ראשון דאבלות (תו' ברכות שם) לכך אין ראוי למנות אבלות בחשבון מצות עשה של תורה. ואע"פ שבירושלמי (מו"ק דף י"ד ב') דוחק להביא מקראות מן התורה שאבלות שבעה, אינה מצות עשה מיוחדת לכל אלא סמך למנהג מביא.
תניא בפרק קמא דכתובות מת אביו של חתן או אמה של כלה ונתן מים על גבי בשר שאי אפשר למכור אותו מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה לפיכך הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מיטתו, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום, היו במקום שאפשר למכור הבשר אף על פי שנתן עליו מים מוכר ונוהג אבילות תחילה (ע"פ רמב"ם אבל פי"א ה"ח).
<h2>דף ד.</h2>
מפשוטן של ברייתות (מו"ק כ"ג א') מוכיח שאבל אסור בנישואין כל שלשים יום ודוקא נישואין גמורין שיוכל לבעול אבל נישואין לבד פעמים שמותר, ומותר לארס אפילו ביום המיתה (ע"פ רמב"ם אבל פ"ו ה"ה שם ע"ש בכס"מ) אבל אין עושין סעודת אירוסין. ולכאורה משמע בפרק החולץ (יבמות מ"ג ב' ותד"ה שאני) דאף לארס אסור גבי שאני אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבלות ישנה דתשעה באב. ומי שמתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, במה דברים אמורים שקיים מצות פריה ורביה מקודם וגם יש לו מי שישמשנו וגם אין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו כדאיתא בירושלמי (יבמות דף כ"ח ב') מותר לארס ולכנוס מיד (ע"פ לשון רמב"ם שם ע"ש ובכס"מ) לאחר או שמא אפילו תוך שבעה כמו שמצינו (מו"ק כ"ג א') ביוסף הכהן (תו' יבמות שם בשם ר"ת ע"ש). ובירושלמי (שם) במקום יוסף הכהן שונה רבי טרפון שאמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך, ומסיים בה אף על פי שכנסה לא בא עליה עד לאחר שלשים יום, הילכך אסור לו לבא עליה עד אחר שלשים יום (ע"פ רמב"ם שם). ומי שאין לו בנים כלל לא יכנוס עד לאחר שלשים יום שיוכל לבעול כך כתב רבינו שמשון בשם רבינו יצחק בתוספות דכתובות (ד' א' תד"ה אבל). והא דתניא במסכת שמחות (פ"ז) במה דברים אמורים כשיש לו בנים גדולים אבל אם אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אשה אחרת אחר שלשים יום, ועתה לישא לאו דווקא למי שיש לו בנים קטנים דאפילו תוך שלשים יום מותר כאשר בארנו אלא לישא ולבעול קאמר ואיידי דנקט לישא שהוא דווקא למי שאין לו בנים לפירוש רבינו יצחק נקט לישא למי שיש לו בנים קטנים. ואשה מותרת לינשא בתוך ימי אבלותה למי שיש לו בנים קטנים כמו שמצינו ביוסף הכהן שמתה אשתו (תו' כתובות שם) בערב הפסח. ורבינו יצחק ברבי אברהם אומר (מו"ק כ"ג א' תד"ה ואמר) כי אותה כניסה היתה נמי לאחר שבעה שהרי יום אחד לפני הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה. וקשה קצת לפי הירושלמי ששונה רבי טרפון ושם לא מצינו שמתה אשתו בערב פסח.
על כל המתים כולם נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש (מו"ק כ"ב ב'). מכאן למדנו (תד"ה עד וע"ש) דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי (שם ע"ש). ותניא במסכת שמחות (פ"ט וע"ש) אם היתה סעודה של מצוה מותר. והרב רבי יוסף ומורי רבינו יהודה מפי רבינו יעקב ורבינו יצחק היו מתירין לבא לסעודת חתן, ובירושלמי (שם) גרסינן אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר, מכאן התיר רבינו יעקב למי שמת אביו או אמו לכנוס לאחר שלשים יום, ותניא נמי סתם (מו"ק כ"ג א') כל שלשים יום לנישואין ואין מחלק בין אביו ואמו לשאר מתים (כתובות ד' א' תד"ה אבל). אמר רבא בר רב הונא (כ"ב ב') לשמחת מריעות שחייב לפרוע אותה מותר ליכנס לה מיד אחר שבעה אבל אם אין חייב לפורעה תניא שאסור ליכנס לה עד שלשים יום.
כתוב בהלכות גדולות (דף מ"ב ב') מי שבאת לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המניין וקורע באחד בשבת ומברכין לו ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצנעא דאמר מר (מו"ק כ"ד א') דברים שבצינעא נוהג, ומר רבי יהודאי גאון אמר [הכי] אין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכינן בשלשה או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא ואסור לנהוג אבלות בשבת אלא דברים שבצינעא כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג (ע"כ בה"ג). בה"ג פוסק כרבי יוחנן דאמר דברים שבצנעא נוהג, דתניא כוותיה בפ"ק דכתובות (ד' א') ופירשו דהא דאמרינן (מו"ק י"ח א') הלכה כדברי המיקל באבל זהו בתנאים ולא באמוראים (כ"ד א' ותד"ה הכי).
<h2>דף ו:</h2>
אבל אסור בדברי תורה מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום (מו"ק ט"ו א'). ומאחר שמצינו שבא להקל באבילות יחזקאל בדברים אחרים סברא היא שבדברים שמחמיר עליו שהוא אסור לכל האבלים (כתובות ו' ב' תד"ה חוץ). ורבינו יצחק (כ"א א' תד"ה ואסור) מתיר לקרות בקינות ובדברים רעים שבירמיה כמו בט' באב.
<h2>דף י:</h2>
ומניין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה שהרי הרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת, וכשם שהאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים (רמב"ם אבל פ"ה ה"ג) אפילו כל שלשים כמו שאומר בירושלמי (דף י"ג א') גזירת שלשים גיהוץ איחוי ותספורת. ואע"ג דאמר בפ"ק דכתובות (י' ב') גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מכל מקום משמע שם (מו"ק כ"ג א' ע"ש בתד"ה כל) דרבא היה מחמיר כרבי שמעון בן אלעזר בגיהוץ אע"פ שהיה בבבל. ובפ"ק דתענית (י"ג ב') פסקינן, והלכתא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר הזוהמא מותר וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו (לשון רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף יז.</h2>
מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק במת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל, מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין המת מלפני הכלה והכל עוברין מלפני המלך (ע"פ רמב"ם אבל פי"ד ה"ח) כדאיתא בכתובות פ"ב (י"ז א'). עוד שם מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, אומר מורי רבינו יהודה [ד]דווקא בשעת הוצאה וקבורה מבטלין (מו"ק כ"ז ב' תד"ה אסורין). ובפ"ק דמגילה (ג' ב') משמע [ד]דווקא להוצאת מת מצוה מבטלין שאומר מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף אבל בתוספות (שם ובכתובות י"ז א' ד"ה להוצאת) פירשו דלאו דווקא נקט מת מצוה לענין זה אלא נקטיה לדברים אחרים שמביא שם. ובירושלמי דאלו עוברין (פסחים דף כ"ד א') גרסינן רבי אבהו שלח רבי חנינא בריה [יזכה] בטבריא, אתון אמרין ליה גמול חסד הוא שלח ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך בטבריא כבר נמנו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה רבנן דקיסרין אמרין הדא דאת אמר אם יש שם מי שיעשה אבל [אם] אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד. עוד שם (כתובות שם), מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת [ולהכנסת כלה לחופה] במה דברים אמורים כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, אבל אותם שאין לומדים חייבין להתעסק עמו (ע"פ רמב"ם שם ה"ט). ואמרינן במועד קטן (כ"ז ב') מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו ואם יש חבורתא מותרין, פירוש שיש חבורות המתחלקין להתעסק במתים שמאחר שיש שם מי שיתעסק בצרכיו מותרין (ע"פ רמב"ם שם ה"י). תלמיד חכם שמת אם לא היו עמו ששים ריבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו היו שם ששים ריבוא אין מבטלין ואם היה רב מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו (ע"פ רמב"ם שם הי"א ע"ש). ופסק בשאלתות דרב אחאי (ל"ד הו"ד בכתובות י"ז ב' תד"ה אבל) דממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה בעלמא. קוברין מתי גוים ומנחמין אבליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום (רמב"ם שם הי"ב) כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין ס"א א').
<h2>דף נ.</h2>
בתחילת מסכת פאה (מ"א) שנינו אלו דברים שאין להם שיעור וכו' וגמילות חסדים וביקור חולים ונחמת אבלים, ומפרש בירושלמי (דף ב' ב') בחסד שמגופו כגון תקוני המת והכלה אבל בממונו יש [לו] שיעור, שהרי אמרו חכמים (כתובות נ' א') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
